מזיכרונותיו של הרב הצבאי אפרים אלימלך אורבך מחג שבועות תש"ג בקהילה היהודית בטריפולי:
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס הרב אפרים אלימלך אורבך בחודש אוקטובר 1941 לצבא הבריטי. בראשית דרכו כרב נשלח למצרים וכיהן כרב של הארמיה ה-8 של הגנרל מונטגומרי. מבחינה מנהלתית היה אורבך כפוף למערך שירותי הדת של הצבא הבריטי. הוא נשא דרגת קפטן, היה זכאי למכונית עם נהג ונע בכל רחבי המדבר המערבי בלוב ובתוניסיה., ולאחר מכן במלטה בסיציליה ובאיטליה.
בשל ניידותו הרבה נפגש אורבך במהלך שירותו כרב צבאי עם חיילים רבים מכל צבאות בעלות-הברית, יהודים ואף לא-יהודים. הוא ניסה לסייע לכל אחד שפנה אליו בתחום הדתי, תרבותי, אישי, חברתי וצבאי. לכן דמה תפקידו, לעתים, לזה של עובד סוציאלי יותר מאשר לזה של רב צבאי. הוא ניסה בכל עת למצוא את שביל הזהב בין עבודת הקודש לבין עבודת החולין של הלחימה עצמה. הוא הופיע בפני האנשים, לימד תורה, דרש על החגים ונאם על המצב הפוליטי בארץ-ישראל. הוא עשה לו נוהל מסודר של ביקור חולים ופצועים יהודים בכל בתי החולים בזירה. את רשמיו כתב ברשימות אשר החלו כדוח עבודה ענייני על פעילותו. עם הזמן הן הפכו לתיאור התרשמויותיו מהמאורעות שראה ושהיוו רקע לעשייתו.
מעבר למעורבותו ביחידות הצבאיות, נפגש אורבך במהלך פעילותו כרב צבאי בלוב ובתוניסיה עם היהודים המקומיים, שרבים מהם סבלו ממדיניותו של השלטון האיטלקי ובתוניסיה, בלוב ובאיטליה אף נפגעו מהכיבוש הגרמני. הוא נרתם לשיקום הקהילות בימים שאלו עשו מאמצים להשתחרר מאימי הכיבוש ולחזור לתפקוד מלא. כך סייע אורבך פעמים רבות בהשגת מזון, תרופות ומחסה לפליטים, עזר בהקמת בית-ספר לילדי קהילת בנגאזי, קישר את הקהילות עם ארץ-ישראל ועם נציגי הסוכנות היהודית, ופעל אצל השלטונות הצבאיים במטרה להקל עד כמה שאפשר את סבלם של אנשי הקהילות.
בחג השבועות תש"ג שהה אורבך בקהילה היהודית בטריפולי. להלן מובאת עדותו על סדרי התפילות במהלך החג בבית הכנסת של הקהילה:
"בשבועות סידרנו 4 תפילות. בליל שבועות מספר המשתתפים לא היה גדול. ביום א' של שבועות, לעומת זאת, היה בית הכנסת מלא מפה לפה. נכחו חיילים יהודים רבים, ארץ-ישראלים, אנשי חיל התעופה והצי, בחורים אנגלים ואמריקאים. לוי [רפאל לוי שירת כמזכירו הצבאי של אורבך] נתפלל שחרית ואני קראתי, התפללתי מוסף ונאמתי עברית ואנגלית על חג השבועות זמן מתן תורתנו, הקשר בין העם והתורה – הרעיון הלאומי והדתי.
לארץ-ישראלים אמרתי, כי אין להסתפק בלאומיות וכי חירות מדינית בלי השתחררות מכבלי הטמיעה וההתבוללות אינה ראויה לשם חירות. ולחיילים האנגלים הסברתי, כי חיי ישראל שלמים ומלאים לא יתכנו כי אם בארץ ישראל. כל הדיבורים על תפקיד ישראל בגויים, להיות מפורד ומפוזר כדי להיות מורה ומדריך, הם דברים בטלים שאף פעם לא היה בהם ממש. תרומתנו לתרבות האנושית – ספרי המקרא ודברי חז"ל, הם פתוחים לפני כולם וכל הרוצה לקחת לקח מהם יבוא וייקח, אבל כל מה שעשינו בתקופת הביניים לא נחשב כתרומתנו והשגינו. אולי עובדת היותנו בין נכרים גם שימשה עיכוב לחדירת רעיונות נביאינו ותורתנו לתוך עמים אחרים. בכל אופן עלינו לעשות עבודה רבה כדי שנוכל להשליט את הרעיונות האלה בתוכנו וזהו תפקידנו העיקרי. ביצועו אפשרי רק אם נחיה בתוך כברת ארץ אשר עליה נוכל לחיות לפי השקפותינו, בלי לעמוד תמיד תחת פיקוחם של אחרים ולהיות נאלצים תמיד להצטדק על פשעים שנעשו ועל חטאים אשר האחרים מונים אותנו בהם ואשר אינם נמצאים בנו. אין ברצוננו להרעיל את חייהם ואת מחשבותיהם של הגויים.
רושם רב עשה על כל החיילים והנוכחים בבית הכנסת, כאשר נתתי את הגבהה [הגבהת ספר התורה במהלך התפילה] לאחד מאנשי הצי הארץ-ישראלים ליפשיץ, בחור כארז שגדל לו זקן יפה.
אחרי התפילה הייתי מוזמן לפרג'ון [יהודי מקומי אמיד, משכיל ודובר עברית], וכאשר חזרתי הביתה מצאתי כמה חיילים יהודים אנגלים אשר אכלו בביתנו ארוחת צהרים. שוחחתי אתם והשתוממתי לשמוע את ההסכמה המלאה לדברי, בעיקר למה שאמרתי להם, כי יתכן שרבים מהם בחזרם לביתם ימצאו כי התנאים ישתנו וכי לא יוכלו להתחיל במקום שהפסיקו. אבל יש להם שתי מעלות לגבי האחרים. הם למדו ללחום והם לוחמים וילחמו לדבר צודק.
בערב השני של שבועות [יום טוב שני של גלויות שנחוג רק בחו"ל] באו כ-40 בחורים וגם ביום השני נכחו כ-50 איש. הייתי במצב קצת משונה: אני התפללתי בבית והנחתי תפילין ואחר-כך עברתי לפני התיבה והתפללתי את כל התפילה. נאמתי על ספר רות ועל דוד ומשה".
מתוך: אפרים אלימלך אורבך, רשימות בימי מלחמה: יומנו של רב ארץ-ישראלי בצבא הבריטי תש"ב-תש"ד / 1944-1942 (משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2008), ע"מ 178-180.