יהודי אלג’ריה תחת שלטון צרפת

יהודי אלג’יריה היו אזרחים צרפתיים מאז חתימתו של צו כרמיה בשנת 1870. אולם למרות שצרפת נעזרה ביהודים במהלך כיבוש המדינה המתיישבים הצרפתים לא השלימו עם מתן אזרחות גורפת ליהודי אלג’יריה וקראו לבטל את הצו ולהחזיר את היהודים למעמד של ילידים. בשנות השלושים של המאה העשרים חלה התעוררות ועליה בכוחם של ארגוני ימין קיצוני שהחזיקו בעמדות אנטישמיות. ארגונים אלה תקפו את יהודי אלג’ריה ומעמדם בחברה הצרפתית באלג’ריה. עליית כוחם של ארגונים אלה הביאו להופעתם של סממנים מעוררי דאגה בעיניהם של יהודי אלג’ריה. העיתונות הצרפתית והאווירה הציבורית בערים הגדולות הייתה אנטישמית מובהקת והזכירה ליהודים את המאבקים האנטישמיים הקשים שלשלהי המאה התשע-עשרה, אז קראו לביטול אזרחותם של היהודים. האוכלוסייה המוסלמית באלג’יר הושפעה מאוד מהתחזקות האנטישמיות והימין הקיצוני באלג’יר, צרפת, איטליה ואף מהנאציזם הגרמני, אחד הביטויים החמורים להשפעה זו הוא הפוגרום בקונסטנטין בשנת 1934. כתוצאה מהתחזקות האנטישמיות נפתחו ברחבי אלג’ריה סניפים של הליגה הבינלאומית נגד האנטישמיות והיהודים לקחו חלק פעיל בפעילות שלהם.. למרות התחזקות האנטישמיות המשיכה יהדות אלג’יריה במגמות ההשתלבות במערכות החיים והתרבות הצרפתיים באלג’יריה. דבר זה בא לידי ביטוי בשינוי מקומות המגורים של היהודים, השתלבותם הכלכלית ובתרומתם לספרות המקומית ועוד. העיתונאות היהודית באלג’ריה בשנות ה-30 עסקה באירועים מקומיים אך דיווחה גם על חדשות מהעולם כולו. עיתוני אלג’ריה ידעו על עליית אדולף היטלר לשלטון בשנת 1933, הפגיע בהודי גרמניה ואף על החרם העולמי של יהודים על מוצרים מתוצרת גרמניה.

יהודי אלג’ריה בזמן מלחמת העולם ה-2

יהודי אלג’יריה שרתו בצבא הצרפתי מאז חקיקת צו כרמייה בשנת 1870. לכן כשפרצה מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, היו גויסו היהודים באלג’יריה כחלק מהגיוס הכללי. חיילים יהודים מאלג’יר שירתו בכל החזיתות ומעל אלף נהרגו בקרבות. אלא שמבחינת צרפת המלחמה הסתיימה מוקדם מהצפוי. כניעת צרפת ביוני 1940 הובילה לחלוקת המדינה. צפון צרפת תחת שלטון גרמני ישיר ודרום צרפת כולל אלג’יר תחת משטר וישי. נפילתה של צרפת ביוני 1940 הביאה לכינונו של משטר וישי הפרו נאצי בראשותו של המרשל הנרי פיליפ פטן.  משטר וישי היה משטר בובות פרו נאצי ששיתף פעולה עם רדיפת היהודים. אלג’יר הייתה נתונה למרותו והיהודים סבלו מנחת זרועו של המשטר שהטיל . גזירות ומגבלות קשות על יהודי אלג’יר. מטרתם העיקרית של צווים אלה הייתה הדרתם של היהודים מכל מגע עם החברה הצרפתית.

הצעד הראשון בו נקט המשטר היה ביטול צו כרמייה ב-7 באוקטובר 1940.  משמעות ביטול הצו הייתה החזרת מעמדם של יהודי אלג’יר מאזרחים שווי זכויות למעמד של ילידים, כפי שהיה ערב הכיבוש הצרפתי של אלג’יריה בשנת 1830. צווים נוספים אסרו על יהודים להמשיך ולעסוק במקצועות אותם רכשו, עובדי המנהל הקולוניאלי, בנקאים, רוקחים, עיתונאים, מורים ואחיות בבתי החולים נאלצו לעזוב את מקומות עבודתם. צו הנומרוס קלאוזוס הגביל את מספר היהודים במערכת החינוך הכללית ל-7%. צו זה היה קשה במיוחד משום שבאלג’יריה חויבו הילדים היהודים ללמוד בבתי הספר הצרפתיים וכעת לא הייתה מערכת חינוך יהודית שיכלה לקלוט את התלמידים והמורים. בעקבות צו זה, לקחה הקהילה היהודית אחריות על הילדים והנוער שנפלטו מהמערכת הכללית והקימו עבורם מערכת חינוך אלטרנטיבית. בבתי הספר שהקימה הקהילה היהודית הועסקו המורים היהודים שנפלטו אף הם מהמערכת הכללית. צו אחר עסק במפקד היהודים וברישום הרכוש שלהם כחלק מכוונה להלאימו. תהליך ההלאמה היה בתחילתו. בנוסף לכך נאסרו יהודים ונשלחו למחנות עבודה שהקימה וישי בדרום המדינה ולאורך הגבול עם מרוקו. יהודים אלה נשלחו בשל פעילותם הפוליטית או התנהגויות שלא נראו לצרפתים אך לא הייתה מהלך כולל נגד כל יהודי אלג’יריה.

על אף הקשיים והמגבלות הרבות שהוטלו עליהם הצליחו יהודי אלג’יר לקחת חלק במאבק לשחרורם. יהודים שסולקו מהצבא הצרפתי החלו להתארגן ולהקים מחתרת בראשות ג’וזה אבולקר. למחתרת זו הצטרפו גם קצינים מצבא צרפת החופשית. המחתרת העבירה ידיעות ותיאמה את פעולותיה מול רוברט מרפי הקונסול האמריקאי באלג’יר. מבצע לפיד, לשחרור המדבר המערבי, החל בבוקר ה-8 בנובמבר 1942 כאשר כוחות צבא של בנות הברית, בהובלת ארצות הברית נחתו בחופי מרוקו ואלג’יריה. יעדי המבצע באלג’ריה היו נמלי הים באורן ובאלג’יר.  באורן נתקלו הכוחות האמריקאיים בהתנגדות מסוימת. המחתרת היהודית באלג’יר לנחיתת האמריקאים מבעוד מועד, ובשעה 1 בלילה במוצרי שבת ה-8 בנובמבר 1942 הצליחו חברי המחתרת להשתלט על מוקדי השליטה בעיר, תחנת המשטרה, הרדיו הדואר ומחנות צבאיים בסביבה. ביום המחרת הכוחות האמריקאים היו אמורים לנחות בשעות הבוקר המוקדמות, אולם נחיתתם התעכבה. למרות העיכוב הצליחו אנשי המחתרת להחזיק בנקודות המפתח במשך יממה ולסייע לכוחות האמריקאים שנחתו.

אחרי המלחמה

בעקבות הצלחתו של מבצע לפיד שוחררה אלג’יריה ממשטר וישי ועברה לשליטת בנות הברית. אולם מצבם של היהודים היה רחוק מלחזור לקדמותו. בהסכם הכניעה שנחתם בין פרנסואה דארלן לגנרל דוואייט אייזנהאור הוחלט כי דארלן ישאר בתפקידו וכמוהו גם בכירים רבים במשטר וישי ששיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית. עסקה זו, המוכנה הסכם דרלן עוררה כעס בקרב יהודי אלג’יר, אנשי המחתרת וכן אצל שארל דה-גול ואנשי צבא צרפת החופשית. תנאי ההסכם הביאו לכך שחוקי הגזע באלג’יריה לא יבוטלו, פליטים יהודים שהיו עצורים במחנות עבודה נשארו כלואים ואליהם הצטרפו יהודים שנעצרו בחשד לשיתוף פעולה עם הכוחות האמריקאים. לאחר ההתנקשות בדרלן בדצמבר 1942 הואשמו אנשי המחתרת היהודית ברצח והם נעצרו.

הביקורות על הסכם דרלן וכן היחס האנטישמי של השלטון הצרפתי ה”חדש” הביא ללחץ הולך וגובר על גורמי ממשל אמריקאים להביא לשינוי ביחס השלטונות ליהודי אלג’ריה. כתוצאה מלחץ ציבורי זה בוטלו מרבית הצווים הגזעניים של משטר וישי ב-14 במרץ 1943, אולם צו כרמייה עדיין לא הוחזר על כנו. החזרת צו כרמיה ומעמדם האזרחי של יהודי אלג’יריה התרחשה רק ב-20 באוקטובר 1943. זאת לאחר שיהודים באירופה וארצות הברית המשיכו להפעיל לחץ על ממשלת צרפת,  שנה לאחר מכן הושלם גם תהליך פינוי מחנות העבודה באלג’ריה.

לאחר מלחמת העולם השנייה והשבת זכויותיהם האזרחיות של יהודי אלג’יריה החלה פריחה של הקהילה היהודית מבחינה כלכלית, פוליטית ודמוגרפית. הקהילה היהודית באלג’יריה תמכה בציונות. אלג’ריה שמשה כנקודת יציאה לאוניות מעפילים וכארץ מעבר ליהודים ממרוקו ומתוניסיה.

מלחמת העולם השנייה מהווה נקודת מפנה בתולדותיה של אלג’ריה ובמהלכה החלה להתפתח הלאומיות האלג’ירית הערבית ודרישתה לעצמאות. בנובמבר 1954 פרצה מלחמת העצמאות של אלג’יריה. במרס 1962 הסתיימה המלחמה ובאותה השנה הוכרזה עצמאותה של אלג’ריה. בעקבות נסיגת צרפת מאלג’יריה היגרו רוב יהודיה לצרפת.